מסתבר שבארץ ישראל של סוף המאה ה-19 היתה פעילות רומנטית ענפה. כולנו מכירים את סיפור האהבה של אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון. בתוך כל הסיפורים הרומנטים של התקופה התבלט המשורר עשהאל פוחצ'בסקי . פוחצ'בסקי כתב שירים רומנטים אלא ששיריו היפים והנעימים לאזניהם של האוהבים לא זכו להתפרסם. כמו משוררים רבים (למשל המשוררת אמילי דיקנסון) , הוא שמר את שיריו לעצצמו ואלו פורסמו רק לאחר מותו.
עשהאל פוחצ'בסקי 1893-1970
שיריו בעצם מגוללים את ההרפתקאות הרומנטיות שהיו לו עם נשות התקופה. הוא לא מציין את שמן מתוך הרצון לשמור על כבודן אולם מהשירים ניתן להסיק שהוא היה דון ז'ואן לא קטן. השירים נכתבו בין 1910 ל-1920.
כתיבתו של פוחצ'בסקי עשירה בדימויים ומטפורות ומעוררת תענוג אסתטי אצל כל חובבי השירה. לא בכדי, מאז שהתפרסמו שיריו, מספר לא מבוטל של חוקרים (הבולט בניהם הוא יוסף אורן) החלו להתעמק בהם ולעלות על נס את ערכם הספרותי במורשת של הכתיבה העברית.
מה שאותי מעניין הוא לדמיין יחסי חיזור ורומנטיקה על רקע התקופה: שלטון תורכי בארץ. כל הארץ היא ספר ברובה עם נקודות יישוב בודדות. הדרכים לא בטוחות. הקדחת משתוללת. כיצד באמת אפשר לנהל יחסים בתקופה זו ועוד לא התחלתי לציין את מלחמת העולם הראשונה שעומדת בפתח. את חילופי השלטון בארץ והעברתם לבריטים, את תחילת המתיחות בין יהודים לערבים. תקופה מעניינת מאד ועתירת אירועים. איך היה להם זמן בכלל לאהוב?
בלבולי המוח של סיוון 